<h1>שבלי הלקט סימן ס"ה</h1>
<h2>דף קיט:</h2>
אמר רב שר שלום גאון זצ"ל בלילי שבתות ובלילי ימים טובים בערבית, אין מנהג בישיבה ובבית רבינו שבבבל לומר שומר עמו ישראל לעד, אלא חותמין פורש סוכת שלום. ואנו דבגולה נקיטינן כמנהג בית רבינו לפרוש על השלום, משל למלך שנתרחק מחילו ובא בתוך עם אחר שאין מגין עליו, והיה מתפחד ולקח עימו כלי זין להגן על עצמו מן מבקשי נפשו. אבל כשהגיע לתוך חילו הניח כלי זינו, לומר שאינו צריך לשמור את נפשו, שהרי סגניו ושריו אתו לשומרו. כך ישראל, כל ימות החול הן מתפחדין לפי שטרודין הן ואינן יכולין לקיים בהם את המצות. ומפני שאין זכות ליום החול כמו ליום השבת צריכין הן להתפלל שלא יוזקו מן המזיקין, ואומרים ושמור צאתינו ובואינו ומברכין שומר עמו ישראל לעד. והתפילה היא ככלי זין. הגיע ערב שבת כולם טורחין לכבוד השבת איך לענג את השבת ולנוח בו. וגדול הוא זכות יום השבת שמגין על הזוכרים אותו לקדשו. ולכך אין צריכין שמירה ודיי להם לפרוש על השלום. ולכך אומרים ושמרו בני ישראל את השבת, ומתפללין ז' ברכות, והאמצעית היא מעין השבת, ואומרים פרק במה מדליקין, שמדבר במשמרת השבת. והכל לחביבות הדבר שמזכירין על עניין השבת, וקוראין אותו כדי להגן עליהן. ואחי ר' בנימן נר"ו פירש מה שאומרים ושמרו, על שם זכור ושמור, שמור בתפילה וזכור בקידוש, כדאמרינן, זכור, זכריהו על היין בכניסתו, ושמרו, כנגד שמור לומר כל השומר את השבת כתיקנה השבת משמרתו.
שאלו מקמי רב נטרונאי גאון זצ"ל על מה אין אומרים ברוך יי' לעולם אמן ואמן, וכל הפסוקין כמו שאומרים בימות החול, וכן יראו עינינו וכול'. והשיב. ברכה זו אינה עיקר, שכך שנינו, בערב שתים לפניה ושתים לאחריה, המעריב ערבים, ואוהב עמו ישראל, לפני קרית שמע, וגאל ישראל, ושומר עמו ישראל, לאחריה. וקיימא לן כרב דאמר תפילת ערבית רשות. אתו רבנן בתראי ותקינו בתר שומר עמו ישראל למימר פסוקי דאית בהו שבחות וזמירות וברכה לפניהן ולאחריהן. לפניהן ברוך יי' לעולם. לאחריהן יראו עינינו. וחותמין בה מלך אל חי לעד וקיים לנצח. ובתוכם י"ח אזכרות כנגד י"ח ברכות. ודבר זה תיקנו בימות החול לאומרן. אבל בשבת העמידו הדבר על משנתינו, שתים לפניה ושתים לאחריה. ולא נהגו לומר הפסוקים מפני ג' דברים. אחד, דשכיחי מזיקין בלילי שבת טפי מבחול, הילכך יש למהר. ועוד, מקמי דליעקר שרגא. ועוד, שיש בני אדם שלא אכלו בערב שבת כי אם מעט ובבוקר. כדי שיכנסו בשבת בתאווה, ועל כן לא רצו לאחר בבית הכנסת, אלא קורין את שמע בברכותיה ונפטרין לבתיהן לשלום. באו האחרונים והוסיפו לומר ויכולו השמים, וברכה אחת מעין שבע בנועם ובמשיכה, ופרק במה מדליקין. וכל זה לצורך ולתקנה הוא, שאם יש אחד שאיחר לבוא לבית הכנסת בעוד שהציבור מתפללין ואומרים ויכולו, והפרק, הוא קורא את שמע בברכותיה ומתפלל ואינו נשאר שם יחידי, כדי שלא יסתכן, דבמקום רבים לא שכיחי להזיק. ומנהג אבות תורה היא. מכל מקום קריאת הפסוקין שבחול בטילין בשבת. וכן מנהג בישיבה ובבית רבינו שבבבל.
